<h1>מרדכי סימן תרמ"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
גבי שבת סתם כו'. ואנן לא סבירא לן הכי דכי איתמר הלכה כר' שמעון לענין שבת איתמר כו'. (רי"ף תתקכט). וכן פסק המיימוני כמו האלפסי, בשבת כר' שמעון ובי"ט כר' יהודה. אבל רש"י ור"ת פי' דרב נחמן דחק עצמו לפי שיטתו, ואין צ"ל כן לתירוץ דרבה ורב יוסף בפירקין בתלמודא (ב ב) ובשאלתות פרשת שלח לך פסק בין בשבת בין בי"ט כר' שמעון. וכן פסק בה"ג. ורשב"ט נמי פסק הכי, והביא ראיה מפרק כירה (שבת מה, ב) גבי מטלטלין נר חדש, ופריך ור' לית ליה מוקצה והא תנן אין משקין ושוחטין המדבריות וכו', ולא משני דשאני בין י"ט לשבת. וכן בשילהי מסכת שבת (קנו ב) נמי אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון, ופריך לה מאין מבקעין עצים וכו', ומתחילין בערימת התבן וכו'. ולא משני דשאני בין יו"ט לשבת. וכן נראה לראבי"ה. ומיהו במוקצה דנולד פסק בספר המצוות דאסור. וכן במוקצה מחמת אסור דדחיה בידים, כגון נר הדולק באותה שבת, כדאיתא בסוף מסכת שבת (שם). וא"כ נר שהדליקו בה בשבת אסור לטלטלו, ויש רוצים להתיר משום דהוי כגרף של רעי, ואין זה נכון כי השוטים יאמרו דאנינו דעתייהו, ואינו מותר אלא למי שהוא איסטניס, והמחמיר לא הפסיד. מיהו מודה ר' שמעון במוקצה מחמת מחובר, כגון גוי שהביא דורון אם יש במינו במחובר, פרק אין צדין (מכילתין כד ב), וגבי גרוגרות וצימוקין שהעלן לגג ליישב וכן במוקצה מחמת חסרון כיס כדתנן (שבת קכג ב) כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מהמסר הגדול ויתד של מחרישה, וכל הכלים הנזכרים פרק כל הכלים (שם), דמקפד קפדי עלייהו ומייחדו להו מקום. וכן מודה הוא במוקצה דאבנים. וכן חיזרא רטיבא דלא חזי להסקה, כתב בספר המצוות, דמודה ר' שמעון דאסור ליקח ממנו שפוד ביו"ט. וכן מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו, ומתניתין דמחתכין את הנבילה לפני הכלבים מוקי לה, פרק אין צדין (כז, ב) במסוכנת, דאדם מצפה מתי תמות בהמתו. וכן נמי בפרק המביא כדי יין (ל ב) אמרינן דלר' שמעון אין נוטלין עצים מסוכה בריאה שנפלה דאין אדם מצפה מתי תפול סוכתו. ודכוותא נמי בקורה בריאה דמודה ר' שמעון בארזי ואשוחי (שבת קנז א), דמוקצה מחמת חסרון כיס.
גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין כו' (רי"ף שם). ואע"ג דר' יהודה פליג בסיפא ובכה"ג חשיב סתם ואח"כ מחלוקת בפ' החולץ (יבמות מב ב), מ"מ נהי דלא חשיב סתם גמור מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד. ודכוותה בפ' יש נוחלין גבי בן ובת. תוס'.
דתנן מחתכין את הדלועין (רי"ף שם). אר"ת דמיירי בנתלשו מן המחובר בשבת דומיא דנבילה לפני הכלבים שנתנבלה בשבת, כדמוכח בסיפא. וצריך לפרש דאין לאסור הנך דלועין, לא מטעם שמא יעלה ויתלוש, ולא מטעם מוקצה דהא מחובר חשיב לר' שמעון מוקצה כגרוגרות וצימוקין בר"פ אין צדין (כד ב), גבי גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור, ופרש"י דאפילו ר' שמעון מודה דאסור דהוי כגרוגרות וצימוקין. וי"ל דלא הוי מוקצה דמוכן הוא לבהמה לאוכלן שם במחובר, והא דאמרי בס"פ כל כתבי (שבת קכב א) דאין מעמיד בהמתו על גבי מוקצה, כלומר עשבים שנתלשו בשבת, התם בדקיימא במקום שלא היתה הבהמה יכולה ליקח במחובר, ושמא יעלה ויתלוש לא שייך אלא בפירות האילן שהן קלין להסירן שהרי נופלין מעצמן, אבל דבר הקשה להסירן ודאי שרי דאדכורי מדכר הואיל ואינו יכול לעשותו בקל. וראיה לדבר דתנן במסכת שבת (קכב א), גוי שהדליק הנר בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו ואם בשביל הגוי מותר. ואמאי לא חיישינן שמא ידליקם בעצמו, אלא ש"מ כיון דבא לו ע"י טורח אדכורי מדכר. וכן גוי שעשה כבש יעלה ישראל אחריו, ולא חיישינן שמא יעשה הוא אחר כמותו דאיכא טירחא יתירתא. ומטעם זה אכל רא"ם דג מליח שצלאתו שפחתו, דלמאי ניחוש חדא לא צלאתו בשבילו. וכי תימא שמא יצלנו בעצמו הואיל ואיכא טירחא בדבר אדכורי מדכר, ואי משום מוקצה הא חזי לכוס, ואי מושם בשולי גויים הא היה נאכל כמו שהוא חי. ומהאי טעמא נמי התיר רבי' יצחק ב"ר ברוך והר' שמואל מוורדון ליקח פת מן הגוי בשבת כיון שאינו קל כל כך מהרה לעשותם לאפות ולבשל לא גזרינן. אך קשה למאי דעבד רא"ם, דהא תנן בהדיא בתוספתא דשבת (פי"ד יא) אם היה מכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה. וכמו כן קשה למאי דהתירו הר' יצחק והר' שמואל דהא העיסה אינה ראויה לכוס.
